טעות קלאסית

אתמול הביא לנו בחור נחמד את המזוזות מהבית שלו לבדיקה שגרתית.  כולן מזוזות די יפות, הכתב מאד מסודר, הבדיקה היתה מאד קלה.  אך שני דברים מאד הפריעו לי.  כל המזוזות נכתבו ע"י אותו סופר (רואים לפי הכתב), שהתעקש לחזור על אותן שתי טעויות בכל מזוזה ומזוזה.

הראשונה, הפסק הפרשה בין שתי פרשיות המזוזה. הטקסט של המזוזה מכילה שני קטעים מתוך ספר התורה, אחד מפרשת ואתחנן ("שמע ישראל"), והשני מפרשת עקב ("והיה אם שמע").  ביניהם יש רווח כמו שיש בספר תורה בין קטע לקטע.

בתמונה רואים עמוד של ספר תורה ובו שני סוגי הפסק פרשה: העליון הוא "פרשה סתומה" והתחתון "פרשה פתוחה".  לפי ההלכה הפסוקה, ההפסק שבין שתי הפרשיות צריך להיות הפסק של פרשה סתומה.  רק שבמזוזה יש בעיה אחת: אי אסור לסיים את הפרשה הראשונה (שמע ישראל) ולהתחיל את הפרשה השנייה (והיה אם שמע) באותה שורה, אלא רק בשורות עוקבות--קודם תגמור את פרשת שמע, ורק בשורה הבאה מותר לכתוב והיה אם שמע.  איך עוקפים את הבעיה הזאת? נחלקו הפוסקים, ובסופו של עניין יש שתי שיטות בהלכה: שיטת הרבמ"ם ושיטת הט"ז.  כן, קצת מוזר לעמת את הט"ז שהוא אחרון (חי במאה ה-17 למנינם) עם הרמב"ם, גדול הראשונים (חי במאה ה-11), אבל הסיפור של מחלוקת זאת נשמור אולי לפעם אחרת.  בערך חצי מאחינו האשכנזים נוהגים כשיטת הט"ז בעניין זה, והחצי השני (אני הקטן ביניהם) עם שאר בני ישראל הספרדים תימנים הודיים וכו' וכו' ה' עליהם יחיו נוהגים כשיטת הנשר הגדול הרמב"ם.  עכשיו, אתם שואלים, מה ההבדל ביניהם? איך זה נראה בכלל?  אז אני מראה לכם!

כאן אנחנו רואים מזוזה שכתב אברך ליטאי חמוד מבני ברק.  ואף על פי שהוא סופר די חדש, לימדו אותו על ההתחלה לכתוב  לפי שיטת הט"ז, כי הגר"א הרי תמך בשיטתו.  בסוף השורה האחרונה של פרשת שמע הוא משאיר קצת מקום, מספיק לשש או שבע אותיות יו"ד בלבד, וכן בתחילת פרשת והיה אם שמע הנפתחת בשורה שאחרי זה.  זאת השיטה: בסוף שמע ובתחילת והיה אם שמע משאירים מקום קטן מתשע יו"דים, אבל צריך שבצירוף שני המקומות יעלה החשבון לתשע יו"דים או יותר.  אם לא עקבתם, לא נורא.  עוברים הלאה.

במזוזה זאת האחרונה, רואים את שיטת הרמב"ם.  המזוזה נכתבה על ידי חסיד חב"ד נאמן, ומפני שרבי שניאור זלמן מליאדי, בעל התניא, הנקרא גם "האדמו"ר הזקן" של חסידות חב"ד, פסק בשולחן הערוך שלו ("שולחן ערוך הרב") שצריך לדבוק בשיטת הרמב"ם ולא בשיטת הט"ז, כן הוא עושה.  לפי הרמב"ם לא משנה מה עושים בסוף פרשת שמע (אבל יש סופרים מבני עדות המזרח שמקפידים להאריך את הכתב בשורה האחרונה של פרשת שמע עד שאין רווח כלל בסוף השורה), העיקר שמשאירים מקום לתשע יו"דים בתחילת השורה הראשונה של פרשת והיה אם שמע. 

עכשיו מה עשה הסופר שכתב למיודענו את המזוזות?  תראו ותשפטו בעצמכם...

בסוף פרשת שמע השאיר יותר מתשע יו"דים (סופרים כל אות רגילה כשתי יו"דים, לכן המילה לטטפת שווה 10 יו"דים), ובתחילת פרשת והיה אם שמע השאיר פחות מתשע (תחילת והיה אם שמע מתחת לנו"ן של עינים זה מיקום קלאסי לשיטת הט"ז, כי מניין היו"דים עולה 8: בין - 4 רווח בין המילים - 1 עי של עיניך - 3, סך הכל 8).  הרי שלא עשה לא כט"ז ולא כרמב"ם.  למרות זאת, מבחינה טכנית זה נחשב פרשה סתומה לדעת הרמב"ם והמזוזה כשרה לחלוטין, רק ברור שהוא לא התכוון לזה, כי אין שיטה כזאת לכתוב לכתחילה תשע יו"דים בסוף השורה האחרונה של פרשת שמע.  

אני משער שהסופר הזה באמת התכוון לכתוב כשיטת הט"ז, רק לא הבין את מלוא משמעות העניין.  ואני אף מודה ומתוודה שבהיותי סופר סת"ם צעיר ובלתי מנוסה לחלוטין, בכותבי את המזוזות הראשונות שלי, עשיתי בדיוק את הטעות הזאת.  ואני קיבלתי על הראש במקום, מהמגיה שבדק לי את המזוזות.  הוא העמיד אותי במקום, ומייד למדתי את הסוגיא ביתר עומק (ניתן למצוא אותה במשנה ברורה סימן ל"ב סע' ל"ו), ומאז אני מעיד על עצמי שלא טעיתי שוב באותו עניין.

מה שבאמת מטריד בסיפור הזה, היא העובדה שלפי יציבות הכתיבה לא מדובר בסופר חדש בכלל.  הוי אומר ששנים כבר עד כתיבת אותן מזוזות שהגיעו לידי (ומי יודע כמה זמן אחרי זה!) הסופר הזה כתב ללא מפריע פרשה סתומה בצורה משובשת--אף אחד לא העמיד אותו על הטעות.  לא הסוחר שקנה ממנו ואף לא המגיה שבדק את המזוזות.  גם הם לא שמו לב לטעות...

הדבר השני שהטריד אותי במזוזות האלה היתה המילה "פן".  הבעיה כאן פחות ידועה, אבל יותר קרובה לפסול את המזוזה.

בתחילת השורה השנייה, מה כתוב?  כל אדם שלא מסתכל על הקשר המילה בפסוק יקרא "פז".  עכשיו מבחינה הלכתית יבשה, כשרות האותיות נקבעת לפי הממדים הספציפיים של כל אות בייחס לעצמה, ולא לאותיות הסובבות אותה, לכן היה מקום לומר שהנו"ן הסופית (בשפת הסופרים קוראים לה "נו"ן פשוטה") הזאת תהיה כשרה, כי כאשר מסתכלים עליה בפני עצמה, הרי היא נראית כנו"ן ולא זי"ן--לזי"ן אין "רגל" כל כך ארוכה.  אך מה עם קריאות הטקסט (מלשון קריא)?  חידשו האחרונים (החל מה"אבני נזר") שהטקסט צריך להיות קריא, בנוסף לכשרות כל אות בפני עצמה.  לכן הורו לתקן במקרה כזה, להוסיף דיו מלמטה כדי שגם ליד הפ"א הנו"ן תיראה כנו"ן ולא זי"ן.  וכן עשיתי.

ושוב, מה מטריד אותי מכל הסיפור הזה (עכשיו אני מתכוון על שניהם ביחד)?  הסופר הזה, רוב הסיכויים, הוסמך לכתיבה ע"י אחד מגופי ההסמכה, ועדיין לא למד את ההלכות כמו שצריך.  עוד הוכחה שהדרך לתיקון השלם בתחום הזה עוד ארוכה...