בניין הבית וצורתו

יש כמה וכמה סוגי בתי תפילין.  הכי "פשוט" שבהם, גם מבחינת איכות ועמידות העור וגם מהיבט הלכתי, הוא הסוג הנקרא "פשוטים".  בתים אלה מתאפיינים בבנייה מעין אוריגאמי, על ידי קיפול והדבקה של חתיכות עור רבות.  באופן כללי, דרגת הכשרות של בתים כאלה היא "כשר בדיעבד", אבל לפעמים הייצרן לא ממש מצליח לבנות נכון את התפילין, ויוצא תפילין פסולות במקום מה שהתכוון...

בית של ראש מסוג בהמה גסה עם בתים פרודים
(הבית בשלבי עיבוד)

הגיעו אליי לאחרונה זוג תפילין כזה, מייצרן שהרוב המוחלט של הבתים שהוא מייצר לוקים בבעיה הזאת (אני מזהה שבאו מאותו ייצרן על פי צורת השי"ן הייחודית שבבית של ראש): חריצים מזוייפים.  בין ארבעת הבתים שבתפילין של ראש יש חריצים--ככה רואים שזה ארבעה ולא אחד, כמו בבית של יד.  אם החריצים לא גלויים, או שהחריצים הנראים לעין אינם החריצים האמיתיים וגם אינם על גבי המיקום המדוייק של החריצים האמיתיים, אזי התפילין פסולות.



ייצרן התפילין שלנו (שגם סיפרו לי את שמו, אך מפני שאני לא בדקתי את הדברים בעצמי אעדיף לשתוק) בונה קובייה מכמה שכבות של קלף בשביל הקציצה של התפילין (החלק שבולט למעלה), חותך בו שלושה חריצים, תוחב בתוך החריצים חתיכת קלף בשביל המחיצות, ומדביק את החתיכה במקום.  עד כאן הכל תקין, וזאת שיטה מקובלת לבנות תפילין מסוג "פשוטים".

הבעיה שהוא לא הסתפק בבית כזה, אלא רצה לייפות אותו.  לכן הדביק את כל החריצים וסתם אותם, צבע את הבית, וחרט מלמעלה ומהצדדים חריצים מדומים, ישרים ונקיים...
לפעמים יצא לו בפוקס לחרוט בול על מקום החריצים האמיתיים, אבל בדרך כלל לא.  להלן כמה תמונות שאפשר לראות את ההפרשים בין החריץ האמיתי לחריץ המזוייף.

משמאל רואים את החריץ האמיתי לאחר פתיחה בסכין, מימין החריץ המדומה

איך אני מזהה את הבתים האלה?  השי"ן שלו מאד ייחודי--תראו בעצמכם ותדעו להיזהר!

שי"ן ספרדי -- בית רגיל (בהמה גסה)

שי"ן ספרדי -- בית בעייתי

שי"ן אשכנזי (אר"י) -- בית רגיל 

שי"ן אשכנזי (אר"י) -- בית בעייתי

סיפורי ישועות פרק א'

היום נכנס אלי יהודי נכבד בשם אבי, עם תלונה אחת: ידו השמאלית כואבת לו והוא חושש שיש בעיה בתפילין של יד (כי מניחים על יד שמאל, הרי).  לכן הוא מבקש לפתוח ולבדוק את התפילין.  בבדיקת התפילין, לא נמצאו בעיות כשרות כלשהן.  הכתב היה תקין, האותיות שלמות וישרות והקלף בריא לחלוטין.  אבל היה דבר אחד, פרט קטן וכמעט שולי, שהטריד אותי. 

הסופר, שכתב את האותיות בצורה יפה וישרה, הזניח פרט אחד בהלכות צורת האותיות.  על גבי ראש אות למ"ד, צצים להם שני "תגין" דקים, שנקראים שלשון הפוסקים "קוצי הלמ"ד".  באופן עקבי הסופר עשה קוץ שמאלי ברור, אך באותה עקביות החסיר את בן זוגו שבצד ימין.  חסרון זה אינו פוגע בכשרות הכתב—יותר מאוחר ביום אף הזדמנתי לבית הוראה של הרב משה שאול קליין שליט"א, מגדולי תלמידי הרב וואזנר, ושאלתי את המו"צ שם אם במצב כזה חייבים מן הדין לתקן את כל הלמ"דים.  התשובה שלו היתה שוודאי שלא חייבים, הרי תגי הלמ"ד מוגדרים בתור "הידור" בלבד. 

אך לא הסתפקתי בהתייחסות ההלכתית היבשה.  נזכרתי בשיעור ששמעתי פעם מפי הרב בלינוב, מי שמנהל את לשכת הגהת הסת"ם של הרב לנדא בבני ברק, שסיפר על כל מיני מקרים שהצליחו באמת לפתור בעיות לאנשים על ידי תיקון או החלפת המזוזות שלהם.  הוא סיפר על מקרה בדיוק כזה, שהגיע ללשכה עם המזוזות שלו לבדיקה, והתלונן שיש לו הרבה צרות בבית בזמן האחרון.  הבעיה היחידה שהצליחו במזוזות היתה בדיוק זה: חסר קוץ ימין של כל הלמ"דים.  לאחר תיקון הלמ"דים, נפתרו לו הצרות. 

כשהתבוננתי בסיפור הזה ובמקרה שלפני, פתאום נפל לי האסימון—התג השמאלי הוא הוא יד שמאל!  הרי כשמביא המגן אברהם בהלכות תפילין את הטעם של שני קוצי הלמ"ד, הוא כותב שתג ימין כנגד מידת החסד ותג שמאל כנגד מידת הדין, לכן צריך לעשות את התג הימיני יותר גדול, בשביל להגביר את החסדים על הדינים.  בדברי המקובלים, דין (הנקרא גם מידת הגבורה) שמרוסן ומעודן על ידי חסד נקרא דינים מתוקנים או המתקת הדינים.  אבל דין שעומד לבד, זה נקרא דינים קשים!  הרי לאבי שלנו היו דינים קשים בעקבות חוסר קוץ הימין של הלמ"ד.  ולאיזה איבר בגוף מיוחסת מידת הדין, מידת הגבורה? יד שמאל!  כמו שמוזכר בפירוש ב"פתח אליהו" הידוע לכל ספרדי ממוצע בעל פה: "חסד-דרעא ימינא, גבורה-דרעא שמאלא" (בעברית: חסד—יד ימין, גבורה—יד שמאל).  ובעזרת ה' יתברך תבוא לאבי גם רפואה שלמה בעקבות התיקון הקל אבל משמעותי מאד שעשינו בתפילין שלו...

בצד השני של הדלפק

לפני כמעט חודש ימים נכנסתי לחנות האופניים האהובה עלי "אופני סלאלום" בתל אביב לטפל בבעיה קטנה אבל מטרידה בהילוכים.  למראה האופניים שלי, השתנו פניו והתחיל להרצות לי על החשיבות של הטיפול השוטף ותחזוקת האופניים.  "אני בטח אף פעם לא עשית להם שטיפה כמו שצריך!" הוא תמה עלי.
"לא, למה? הם רק יתלכלכו שוב..."
"תראה," הוא התחיל להסביר לי, "אופניים הם מוצר חי.  אם לא מטפלים בהם, פשוט יפסיקו לעבוד.  הכבלים יחלידו, השרשרת תיתקע, כל העסק יילך!"  ולאור ההנהון שלי לאות שימשיך, פתח בפני את כל אוצרות חכמתו בנושא הטיפול והנקיון לאופניים.
קניתי "de-greaser" כהוראתו בשביל השלב הראשון של עבודת הנקיון, ויצאתי מהחנות אדם אחר, אדם המודע לגודל האחריות של בעל אופניים (סידרו לי את ההילוכים, דרך אגב).
אמת, לא כל אחד רוצה להשקיע באופניים שלו, ולא לכל אחד איכפת אם יום אחד פתאום האופניים יגוועו לו באמצע הכביש, אבל אני כן.  אני השקעתי כמעט 2000 ש"ח בקניית האופניים שלי, ועושה בהם שימוש כבד יומיומי.

לפני כמה ימים, הגיעו אלינו תפילין להחלפת רצועה של ראש בלבד.  כשהוצאתי אותן מהנרתיק, חשכו עיניי.  נזכרתי במעשה עם האופניים בתל אביב.  הנה מוצר יקר (בדרך כלל משקיעים יותר מ-2000 ש"ח בתפילין), וודאי שהוא חשוב לבן אדם (במקרה אני מכיר אותו קצת ויכול להעיד שכל דבר הקשור ליהדות, וכל שכן כל יהודי ויהודיה, יקרים לו מאד מאד), והרי הוא מניח אותן יום יום באדיקות רבה!  אבל איך הוא מזניח אותן...בטח לא מסתכל עליהן אחרי התפילה לרגע אחד...(האמת שלפי כמות הלכלוך על גג הבית של ראש, הוא מנשק את התפילין בלהט קודש כל יום אחרי התפילה)
בבתי התפילין עצמן, היו איזורים נרחבים שהצבע התקלף מזמן, בשתי הרצועות היה חסר צבע גם, והמקומות שעוד לא ירד הצבע לגמרי, הוא לא היה ממש שחור.  סדק ארוך נפער בתיתורא של הבתים, נרתיקי הפלסטיק היו שבורים ומפורקים, ועל הקציצה של ראש (הגג) נדבקה ערימה נכבדה של ג'יפה שחורה.

סדק בתיתורא--צילום אילוסטרציה

וגם אם נמצא נחמה כלשהי שהתפלין לא לגמרי נפסלו בשל כל זה, אבל איפה הייחס?  ההיליגע תפילין--כמו איזה סמרטוט לנגב את המצח...אוי ויי...
כך מצאתי את עצמי בעמדת המוכר, במצב כמעט זהה לסיפור שהיה לי עם האופניים.  מישהו בא אליי לקבל טיפול של 50 ש"ח לתפילין, ואני אומר לו שבאמת התפילין זקוקות לטיפול של 400 ש"ח.  לא נעים בהחלט.  אז איך שהוא התפשרנו, עשינו באמצעים מצומצים מה שהיה אפשר לעשות שהכל יצא תקין ונקי מכל ספק בהלכה.

אבל בהחלט חשוב לדעת שמדי פעם צריך להסתכל על התפילין, צריך להקדיש לזה חמש, עשר דקות פעם בחודש, חודשיים ולוודא שהכל תקין.  אם יש משהו שנראה לא מאה אחוז, ולא ברור אם צריך לעשות עם זה משהו, תתייעצו בחוברת שלנו:
http://www.or-hamezuza.co.il/index.files/BOOK%20(3).pdf

ותהי ברכת ה' עליכם!

טעות קלאסית

אתמול הביא לנו בחור נחמד את המזוזות מהבית שלו לבדיקה שגרתית.  כולן מזוזות די יפות, הכתב מאד מסודר, הבדיקה היתה מאד קלה.  אך שני דברים מאד הפריעו לי.  כל המזוזות נכתבו ע"י אותו סופר (רואים לפי הכתב), שהתעקש לחזור על אותן שתי טעויות בכל מזוזה ומזוזה.

הראשונה, הפסק הפרשה בין שתי פרשיות המזוזה. הטקסט של המזוזה מכילה שני קטעים מתוך ספר התורה, אחד מפרשת ואתחנן ("שמע ישראל"), והשני מפרשת עקב ("והיה אם שמע").  ביניהם יש רווח כמו שיש בספר תורה בין קטע לקטע.

בתמונה רואים עמוד של ספר תורה ובו שני סוגי הפסק פרשה: העליון הוא "פרשה סתומה" והתחתון "פרשה פתוחה".  לפי ההלכה הפסוקה, ההפסק שבין שתי הפרשיות צריך להיות הפסק של פרשה סתומה.  רק שבמזוזה יש בעיה אחת: אי אסור לסיים את הפרשה הראשונה (שמע ישראל) ולהתחיל את הפרשה השנייה (והיה אם שמע) באותה שורה, אלא רק בשורות עוקבות--קודם תגמור את פרשת שמע, ורק בשורה הבאה מותר לכתוב והיה אם שמע.  איך עוקפים את הבעיה הזאת? נחלקו הפוסקים, ובסופו של עניין יש שתי שיטות בהלכה: שיטת הרבמ"ם ושיטת הט"ז.  כן, קצת מוזר לעמת את הט"ז שהוא אחרון (חי במאה ה-17 למנינם) עם הרמב"ם, גדול הראשונים (חי במאה ה-11), אבל הסיפור של מחלוקת זאת נשמור אולי לפעם אחרת.  בערך חצי מאחינו האשכנזים נוהגים כשיטת הט"ז בעניין זה, והחצי השני (אני הקטן ביניהם) עם שאר בני ישראל הספרדים תימנים הודיים וכו' וכו' ה' עליהם יחיו נוהגים כשיטת הנשר הגדול הרמב"ם.  עכשיו, אתם שואלים, מה ההבדל ביניהם? איך זה נראה בכלל?  אז אני מראה לכם!

כאן אנחנו רואים מזוזה שכתב אברך ליטאי חמוד מבני ברק.  ואף על פי שהוא סופר די חדש, לימדו אותו על ההתחלה לכתוב  לפי שיטת הט"ז, כי הגר"א הרי תמך בשיטתו.  בסוף השורה האחרונה של פרשת שמע הוא משאיר קצת מקום, מספיק לשש או שבע אותיות יו"ד בלבד, וכן בתחילת פרשת והיה אם שמע הנפתחת בשורה שאחרי זה.  זאת השיטה: בסוף שמע ובתחילת והיה אם שמע משאירים מקום קטן מתשע יו"דים, אבל צריך שבצירוף שני המקומות יעלה החשבון לתשע יו"דים או יותר.  אם לא עקבתם, לא נורא.  עוברים הלאה.

במזוזה זאת האחרונה, רואים את שיטת הרמב"ם.  המזוזה נכתבה על ידי חסיד חב"ד נאמן, ומפני שרבי שניאור זלמן מליאדי, בעל התניא, הנקרא גם "האדמו"ר הזקן" של חסידות חב"ד, פסק בשולחן הערוך שלו ("שולחן ערוך הרב") שצריך לדבוק בשיטת הרמב"ם ולא בשיטת הט"ז, כן הוא עושה.  לפי הרמב"ם לא משנה מה עושים בסוף פרשת שמע (אבל יש סופרים מבני עדות המזרח שמקפידים להאריך את הכתב בשורה האחרונה של פרשת שמע עד שאין רווח כלל בסוף השורה), העיקר שמשאירים מקום לתשע יו"דים בתחילת השורה הראשונה של פרשת והיה אם שמע. 

עכשיו מה עשה הסופר שכתב למיודענו את המזוזות?  תראו ותשפטו בעצמכם...

בסוף פרשת שמע השאיר יותר מתשע יו"דים (סופרים כל אות רגילה כשתי יו"דים, לכן המילה לטטפת שווה 10 יו"דים), ובתחילת פרשת והיה אם שמע השאיר פחות מתשע (תחילת והיה אם שמע מתחת לנו"ן של עינים זה מיקום קלאסי לשיטת הט"ז, כי מניין היו"דים עולה 8: בין - 4 רווח בין המילים - 1 עי של עיניך - 3, סך הכל 8).  הרי שלא עשה לא כט"ז ולא כרמב"ם.  למרות זאת, מבחינה טכנית זה נחשב פרשה סתומה לדעת הרמב"ם והמזוזה כשרה לחלוטין, רק ברור שהוא לא התכוון לזה, כי אין שיטה כזאת לכתוב לכתחילה תשע יו"דים בסוף השורה האחרונה של פרשת שמע.  

אני משער שהסופר הזה באמת התכוון לכתוב כשיטת הט"ז, רק לא הבין את מלוא משמעות העניין.  ואני אף מודה ומתוודה שבהיותי סופר סת"ם צעיר ובלתי מנוסה לחלוטין, בכותבי את המזוזות הראשונות שלי, עשיתי בדיוק את הטעות הזאת.  ואני קיבלתי על הראש במקום, מהמגיה שבדק לי את המזוזות.  הוא העמיד אותי במקום, ומייד למדתי את הסוגיא ביתר עומק (ניתן למצוא אותה במשנה ברורה סימן ל"ב סע' ל"ו), ומאז אני מעיד על עצמי שלא טעיתי שוב באותו עניין.

מה שבאמת מטריד בסיפור הזה, היא העובדה שלפי יציבות הכתיבה לא מדובר בסופר חדש בכלל.  הוי אומר ששנים כבר עד כתיבת אותן מזוזות שהגיעו לידי (ומי יודע כמה זמן אחרי זה!) הסופר הזה כתב ללא מפריע פרשה סתומה בצורה משובשת--אף אחד לא העמיד אותו על הטעות.  לא הסוחר שקנה ממנו ואף לא המגיה שבדק את המזוזות.  גם הם לא שמו לב לטעות...

הדבר השני שהטריד אותי במזוזות האלה היתה המילה "פן".  הבעיה כאן פחות ידועה, אבל יותר קרובה לפסול את המזוזה.

בתחילת השורה השנייה, מה כתוב?  כל אדם שלא מסתכל על הקשר המילה בפסוק יקרא "פז".  עכשיו מבחינה הלכתית יבשה, כשרות האותיות נקבעת לפי הממדים הספציפיים של כל אות בייחס לעצמה, ולא לאותיות הסובבות אותה, לכן היה מקום לומר שהנו"ן הסופית (בשפת הסופרים קוראים לה "נו"ן פשוטה") הזאת תהיה כשרה, כי כאשר מסתכלים עליה בפני עצמה, הרי היא נראית כנו"ן ולא זי"ן--לזי"ן אין "רגל" כל כך ארוכה.  אך מה עם קריאות הטקסט (מלשון קריא)?  חידשו האחרונים (החל מה"אבני נזר") שהטקסט צריך להיות קריא, בנוסף לכשרות כל אות בפני עצמה.  לכן הורו לתקן במקרה כזה, להוסיף דיו מלמטה כדי שגם ליד הפ"א הנו"ן תיראה כנו"ן ולא זי"ן.  וכן עשיתי.

ושוב, מה מטריד אותי מכל הסיפור הזה (עכשיו אני מתכוון על שניהם ביחד)?  הסופר הזה, רוב הסיכויים, הוסמך לכתיבה ע"י אחד מגופי ההסמכה, ועדיין לא למד את ההלכות כמו שצריך.  עוד הוכחה שהדרך לתיקון השלם בתחום הזה עוד ארוכה...

מדפיסים כאן מזוזות

לפני כמה ימים הגיע אלינו מזוזה מאד מעניינת לבדיקה.  בית המזוזה הוא מזכרת ממוזיאון יהדות אי-שם בגולה, ובו יש שקע באורך 5.5 ס"מ ובעומק 4 מ"מ שבו אמורים להכניס את המזוזה.  הפלא הכי גדול היה שהיתה שם מזוזה בפנים!  מזוזה קטנה, מקופלת לשלישים ומודבקת עם סלוטייפ.  לאחר חילוץ המזוזה מהבית, נוכחנו לדעת שמדובר בעצם במזוזה המצולמת על קלף.

מזוזה זו פסולה משלוש סיבות עיקריות.  ראשית כל, היא מודפסת.  כתוב בתורה לגבי מצוות מזוזה " וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך " ודייקו מזה בתורה שבעל פה שאם ייצרו מזוזה שלא ע"י מעשה המוגדר "כתובה", לא מקיימים בה את המצוה.  הדפסה במכבש של דפוס, על ידי מדפסת לייזר או כל מיני שיטות אחרות, אינה נכנסת להגדרת "כתיבה" (על מכונת כתיבה של פעם יש מקום לדון, אבל גם את זה בסופו של דבר קטלגו הפוסקים כ"לא כתיבה".)  דבר שני, הכתב מחוק בהרבה מקומות כמו שרואים בתמונה.  כך שגם אם המזוזה נכתבה פעם בידי סופר סת"ם על פי כל כללי הכתיבה, היום היא כבר לא כשרה.  והדבר השלישי הוא שיש במזוזה זאת (לפחות בגרסה המצולמת.  אני מניח שהגירסה המקורית היתה מזוזה כשרה ויפה, אם כי יותר גדולה בהרבה), שעל ידו לבד היא באה לידי פסול, זה צורת האותיות.  יש כמה וכמה אותיות שלא עונות על הפרמטרים ההלכתיים של צורת האות.  למשל אות נו"ן הראשונה במילה "ושננתם" (סוף שורה 3), לא קריאה בכלל בתור נו"ן, לכן היא פסולה ופוסלת את כל המזוזה יחד איתה.  ויש עוד כמה דוגמאות בתוך מזוזה זו של אותיות לא בצורתן ההלכתית.  אם כן במזוזה הפלאית הזו יש שלוש סיבות עצמאיות המביאות אותה לידי פסול.

ככלל, אני תמיד אומר לאנשים לא לקנות מזוזות קטנות מ-10 ס"מ בגובה, כי קשה מאד למצוא מזוזות קטנות יותר שהן באמת כשרות.  לא שאין דברים כאלה, אבל הן יקרות הרבה יותר ממזוזה שווה בגודל סטנדרט.  המזוזה שלמטה כותב סופר סת"ם מעולה ממעלה אדומים, והיא אף היא גודל 7, רק כשרה.  אני מוכר אותה ב-200 ש"ח.  מזוזה בגודל 12 של אותו סופר אני מוכר ב-180 ש"ח, והיא יוצאת הרבה יותר יפה ואחידה.  אבל יש אנשים שמתעקשים בכל זאת לקבוע מזוזות קטנות ככל שניתן.  איפה ההיגיון?  אני לא יודע.

שנשמע בשורות טובות...